
אברה מנגיסטו. תושב אשקלון. אוהב לשמוע את הצ׳אקרה השמינית ואת השיר ״שלווה עמוקה״. בן אוהב. אמו, אַגֵרְנֶש, מספרת שאברה הוא מרכז שולחן השבת, משמח ומצחיק את כולם. “ילד של אמא” שממלא את הבית באור. אח דואג. אחותו אַלֵמְנֶש, מספרת שהיה מפנק אותה בעוד כמה שקלים כשהייתה משאילה ממנו כסף למכולת. חבר נאמן. שכנים וחברים מספרים על הדאגה לכולם, על הבקשות שלו שישמרו על עצמם. אבל אברה נמצא בשבי כבר מעל תשע שנים. אלמנש הספיקה להתגייס ולסיים שירות סדיר. אגרנש סוחבת דאגה יומיומית. השלווה העמוקה נעתקה. אנחנו קהילת סופרים את אברה ואנחנו כאן לספר את סיפורו ולקרוא להשבתו הביתה.
עוד מגיל צעיר, אברה היה קשור בקשר מיוחד לאחד מאחיו הגדולים, מיכאל (מסרשאו). מעבר לקשר הקרוב ביניהם, אברה ראה השראה במיכאל ובהישגיו. מיכאל שירת בגולני והיה חייל מצטיין. בשנת 2011, לאחר שנתיים של מאבק במחלה, מיכאל נפטר בטרם עת. אבל כבד, כואב מנשוא, נפל על המשפחה כולה. אברה חווה קשיים בעיבוד האובדן. בשבעה, הוא סיפר למשפחתו כי מיכאל היה עבורו מקור של כוח, השראה להמשיך בחיים. מצבו הנפשי החל להידרדר, והוא העיד על כך שהוא מרגיש שאיבד את המשמעות לחיים, שהוא לא ידע כיצד להמשיך בלי מיכאל. ״זה שבר את אברה לגמרי״, מספר אחיו הגדול, אילן, ״כבר בשבעה ראינו את השינוי שחל בו.״
